"זה מצריך יותר מאמץ, אבל זה שווה את זה"

טור אורחת מאת שרון קיירס*

"…כן ואתה עושה את העבודה הזו, ואתה מרגיש טוב עם עצמך כי אתה עושה את מה שאתה צריך בצורה הטובה ביותר״ – ציטוט זה נלקח משיחה בין שתי נשים. נשמע מוזר שאחת מדברת אל השניה בלשון זכר? לא בטוח.
מדובר בתופעה שבעבר לא הטרידה אותי וכנראה רובכם לא מודעים אליה. דיבור בלשון זכר כאשר אנו מדברים/ות לנשים בסוגיה היפותטית. כשאני רוצה לדבר באופן היפותטי, לא על עצמי, ברירת המחדל של האחר ההיפותטי הזה היא תמיד זכר. לא רק זאת, כשאני מספרת על חוויה שאני עברתי, אני יכולה להגיד "ואתה לא יודע מה לעשות עם עצמך כשיש לך דם של מחזור על המכנסיים ואתה צריך להסתובב ללוח", למרות שאני אישה.

לא רק שאנו מדברות על עצמנו בלשון זכר, אלא גם כשאנו רוצות ורוצים לדבר על בעלי/ות תפקידים – הם יהיו בלשון זכר. עברתי השנה קורס עם קבוצה של נשים בלבד כולל המרצה, וכולן דיברו בלשון זכר כאשר דיברו באופן היפותטי. דיברנו על ילדים – הם תמיד היו בנים בלבד. דיברנו על פסיכולוגים/מטפלים – זכרים בלבד. אין נשים בתמונה. וזה הזוי, כי רובנו אם לא כולנו נשים שלומדות פסיכולוגיה ורואות עצמנו בעתיד כמטפלות/פסיכולוגיות. ובכל זאת.
אנחנו רוצים/ות לדבר על בעל מקצוע כלשהו? כמעט תמיד הוא יהיה גבר. במיוחד אם מדובר במקצוע יוקרתי בתחומים כמו רפואה, פסיכולוגיה, מדעים מדויקים, הנדסה וכדומה. אף אחד לא אומר "לך לרופאה", שזה עוד ניחא, אבל אנשים אפילו בקושי אומרים "לכי לגניקולוגית".
הדיבור התיאורטי/היפותטי שלנו לאורך כל החיים שלנו הוא בזכר בלבד. זה מ ט ו ר ף!

אבל זה לא רק מטורף אלא גם בעייתי. למה? כיוון שהשפה מבנה את מציאות כשם שהיא משקפת אותה. העיקרון הזה מודגם בפשטות על ידי התופעה הבאה: בתרבויות שונות ישנן יותר מילים בתחום מסוים שהינו דומיננטי בתרבות. לאסקימוסים יש יותר מילים לשלג מאיתנו, והם גם מומחים יותר בזיהוי פתיתי השלג; לסינים יותר מילים לאורז, ושוב, הם יכולים לזהות את הסוגים שלו בקלות רבה מאיתנו. אותו הדבר עם זכר ונקבה. דיבור דומיננטי בלשון זכר מבנה ומשקף את המיקום של האישה בתרבות: זניח, לא דומיננטי ולא שווה. אם אני אדבר כל חיי בזכר על עצמי ועל אחר/ת היפותטי/ת אני עשויה להרגיש שזכר הינו הדיפולט, ברירת המחדל, הישות הדומיננטית. כל מקום שאני נמצאת בו, מדברים בלשון זכר, גם אם יש רק זכר אחד. אז רגע, לכל הנשים בחדר אין משקל על לשון הפנייה? לא. גם האקדמיה ללשון העברית קבעה שלא. תודה רבה נשמה, שכחת שגם את נקבה?

הכוח של השפה סמוי מאוד, מה שעושה אותו לעוצמתי יותר. בשפה העברית פנייה בלשון זכר נחשבת כפניה לכולם. לשון זכר היא ברירת המחדל, גם כאשר פונים לנקבה. המסר שמועבר לילדות, נערות ונשים הינו שאין צורך להתייחס אליהן כחלק מהקהל היעד, הן מובנות מאליהן, ועליהן לדעת מתי פונים אליהן, גם אם לא פונים אליהן ישירות. נחמד, לא? תארו לכם שבבית שלכם כל פעם שקוראים לאח שלכם, אתם צריכים להבין שקוראים גם לכם. אאוצ'. תסביך נחיתות מספר 1, איר ווי קאם!

sharon

בתור תלמידה בבית הספר העניין הזה לא הטריד אותי ולא הייתי מודעת לכך. מי כן? מעולם לא חשבתי על זה בכלל. אבל… גם מעולם לא הרגשתי שבתור אישה אני שווה לגברים בכיתה, לא מבחינת אינטליגנציה או היכולת והזכות שלי לדבר בקול רם, בכל אופן. באמת שלא. אכן, עם כניסתי לתואר הבחנתי כמה דומיננטיים הגברים בפסיכולוגיה וחינוך, למרות שהם מיעוט (בפסיכולוגיה פחות מחצי, בחינוך בערך 10% אם בא לי להגזים). הגברים בכיתה, במיוחד באלומות הגדולים, היו הרוב המוחלט של מי ששואל שאלות, עונה עליהן, מעיר ומתווכח עם המרצה. היו גם נשים שנהגו כך, כמובן, אך משמעותית פחות ביחס לגברים. זה גרם לי לחשוב שכל הגברים שאיתי – חכמים יותר ממני ומחברותיי לספסל הלימודים. סורי ליידי'ס!!! הסיכומים שלכן עזרו לי להבין שטעיתי. מחילה.

יש אינספור דרכים שונות בהן מורות ומורים, באופן לא מודע, מתייחסים לבנות בצורה שונה* אשר מדכאת את האינטלקטואליות וחופש המחשבה, הדיבור והעשייה שלהן. ראשית, תשומת הלב שלהם ניתנת בתדירות ובאיכות רבה יותר לבנים. מה הכוונה איכות? בעוד לבנים נותנים רמזים ומנסים להוביל אותם לתשובה, לבנות פותרים את הבעיה. בעוד לבנים נותנים פידבק על העבודה שלהם, בנות מקבלות פידבק על המראה שלהן. בנים נכשלים – "תשקיע עוד קצת, תצליח"; בת נכשלת? דממה. המסר? אין טעם להתאמץ מאמי, אבל כל הכבוד שהגעת עם מכנסיים ארוכים שלא חושפים את הברכיים או הירכיים המפתות שלך.

השפה שלנו משפיעה על הכל. היא מצמצת או מרחיבה את הגבולות שלנו, וזה תלוי רק בנו. דוגמא לכך מגיעה מקורס שבו היה גבר אחד, דומיננטי בטירוף. בקורס הזה דיברו בלשון נקבה והגבר נאלם. במשך מספר שיעורים הוא לא הצליח למצוא את עצמו כי הוא הרגיש שאינו חלק. נכון, הוא רגיל למשהו אחד וסטנדרט ההשוואה שונה, אבל ככה אנחנו חוות את העולם מגיל אפס וזה משפיע עלינו, ואפילו מאוד. עד כיתה י״ב בערך לא היה לי את האומץ לזרוק הערות בכיתה. הייתי לוחשת את הבדיחות שלי למילנה ורק אנחנו היינו צוחקות, ולא חשבתי שאני מצחיקה כי מילנה צחקה גם ככה מהכל. לשמחתי, בשלב מסוים צברתי מספיק ביטחון, אבל זו אני. מה עם שאר הנשים שאנחנו מפספסים/ות רק בגלל שהן לא מרגישות שהמרחב הכיתתי, הציבורי, הוא גם שלהן?

אני מתחננת, יורדת על ברכיי, משתטחת על גחוני ומושיטה ידיי אליכםן: בבקשה הפסיקו לדבר על עצמכן בלשון זכר. בבקשה הפסיקו לדבר לחברות שלכן בלשון זכר. בבקשה הפסיקו לדבר אלינו ועלינו *רק* בלשון זכר. בבקשה, אם יש רוב נשי, דברו אליי בנקבה. כן, גם אם גבר אחד נכנס לשיעור היוגה שלנו, המשיכי לדבר אליי בלשון נקבה. פליז. פריטי פליז. ואני לרגע אחד לא אומרת רק נקבה מעכשיו. גם אני מאוד משתדלת בפוסטים שלי לגוון ולדבר בזכר ונקבה לסירוגין. כשאני מלמדת, אני מנסה לפנות לשני המגדרים, למשל – "ילד או ילדה שירצו להביא חידה לשבוע הבא, מוזמנים" – נכון, עדיין לא כל הפניות הן גם בזכר וגם בנקבה, ונכון, זה מצריך יותר מאמץ, אבל זה שווה את זה. לאורך השנה ראיתי כמה השתלם לי לתת גם לילדות בכיתה את המקום שלהן, והן פרחו. בלימודי שחמט, כשהן מיעוט. הן לא רק פרחו, הן גם הרגישו שהן מקבלות ממני יחס, שאני קשובה אליהן ושהן יכולות לפנות אליי איך ומתי שבא להן.
אני לא רוצה שנשים ישלטו בעולם, אני רוצה שאנחנו, כולנו, נשלוט בעולם בהרמוניה מופלאה ונשפר אותו. ו… כן אני חיה בסרט אבל זה סרט ממש טוב ואני ממליצה עליו בחום.

*חשוב לי לציין: כמובן שגם גברים מקבלים יחס שמבוסס על היותם זכרים, המוביל אותם, בין היתר, לחשוב, להרגיש ולהתנהג באופן תבניתי. למשל, לחשוב שהם לא יכולים ללמוד חינוך/ספרות/אומנות/עיצוב/כל מה שנחשב נשי, אלא הם חייבים לפרנס את המשפחה ולכן הם שווים יותר רק אם הם בעלי מקצוע בעל יוקרה. דוגמא נוספת היא העובדה שאנחנו, כחברה, מתנהגים לבנים באופן שמוביל אותם להאמין שאסור להם להפגין רגשות ("אל תבכה, תהיה גבר!" – לילד בן 5). גם גברים נפגעים מיחס סטריאוטיפי מגדרי. אני מתמקדת כרגע בנשים כי אני אישה וזו החוויה שלי בעולם, והפוסט מדבר על שפה בהיבט של דיכוי נשי, אך שפה יכולה לדכא גם גברים (למשל המונח "ערס" שלכאורה מתאר התנהגות, כשבפועל הוא מקושר למוצא מזרחי).

*שרון קיירס היא אשת חינוך, בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה וחינוך.

מקורות:

1. למדן, א'. (1997). ג'נדר במערכת החינוך והבניית עולם העבודה
http://bit.ly/2uZXhxe
2. סקירת ספרות של דפנה אייזנרייך על שפה ומגדר
http://bit.ly/2wan6Jy
3. Whorf, B. L. (1997) The Relation of Habitual Thought and Behavior to Language
http://bit.ly/2unLi9b
4. Martin, K. A. (1998). Becoming a gendered body: Practices of preschools.
http://bit.ly/2woQqLy
5. Hilke, E. V., & Conway-Gerhardt, C. (1994). Gender Equity in Education.
http://bit.ly/2waopIy
6. Sadker, M., & Sadker, D. (2010). Failing at fairness: How America's schools cheat girls.
http://bit.ly/2hqyVYF

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s